בעקבות הפוסט של הרב בצלאל כהן שמציג את הדילמה בין הרחבת החרדיות הקיימת להקמתה של קהילה חדשה. שאלה זו התחבטנו בה זמן רב ומעולם לא הוכרעה. במקרה כזה כדאי לשאול על השאלה - אולי באמת יש צורך בשינוי פרדיגמה כדי לעצור את הכף הקלע של רצוא ושוב? לנסות לשבור את הציר שהשאלה הזו עומדת עליו, הציר שמחייב שייכות לקהילת-על כל יכולה.
החרדיות שאחר השואה בנויה כקהילה של מדינה בתוך מדינה שמונהגת על ידי מנהיגים, אנשי חזון ועסקנים. היא קהילה והיא ממסד - וככזו היא מותירה רק שתי ברירות למי שמעוניין לשנות מעט מהתפריט הקבוע שלה: לשכנע "אותה" שאפשר להרחיב את גבולותיה או לבנות קהילה אחרת בצלמה ודמותה שמספקת את אותם צרכים.
כל זה כאשר המבנה החברתי הוא "ממסד על" שאליו אתה שייך (ישן או חדש) שהוא גם המדינה שלך וגם הקהילה שלך. מין מחנה אחיד שאמור לספק את כל צרכיך (אפשר לראות את ההתגלמות הפיזית של מחנה כזה בעיר קריית ספר).
במקומות כמו ירושלים, בית שמש ובני ברק מתחת לאפינו צומח החרדי האורבני - האיש העירוני שחי בסביבות מגוונות ואינו של אף אחד.
לא מדובר בהכרח באינדיבידואליסט - הוא אדם שמיישר קו עם כמה וכמה אילוצים חברתיים שיש לו, אבל הוא כבר לא נכס של איזו קבוצה. כמו כל אדם עירוני הוא מתמרן את דרכו בין הכוחות השונים והפראיים של העיר. ממש כמו שבן רובע הדרומי יודע להסתדר עם הכנופיות המקומיות ולנהל את העסק, ובן הרובע הצפוני מנסה לאזן בין החיים שלו לאילוצי תחרות היוקרה - כך החרדי העירוני מתמרן בין כמה סביבות ומנסה לשרוד את חיי העיר שמושכת אותו לכאן ולכאן ולמצות את האינטרסים שלו.
הקהילה שלו היא קהילה או כמה קהילות מקומיות שנחמד לו להיות בהן. המדינה שלו היא השלטון האזרחי. אין לו שייכות לשום ממסד על. הוא לא חלק מ"המחנה החרדי" ולא חלק להיפך. אבל הוא מנסה לשלם את דמי הפרוטקשן לממסדים השונים (שוב הישן והחדש הם היינו הך) לפי העניין, במס שפתיים או מס אחר. הכל לפי העניין.
הוא לא ציניקן. הוא עשוי להיות אפילו אידאליסט חריף, אבל הוא יבחר את המאבקים הקונקרטים שלו בסביבה מקומית מתוך הנחה שיצירת עולם חרדי חדש הוא בזבוז זמן ולא רלוונטי.
מאבק אחד מאוד חשוב לו. הוא רוצה להיות בן כרך ולא במחנה מאורגן. חשוב לו שיתאפשר לכל אחד (בגבולות הלגיטימציה כפי שהוא תופס אותם) להתפתח ולפתח, חשוב לו שיהיו רבוי מוסדות, רבוי רבנים. שיהיו מגוון חרדויות (מודרנית, עממית, בריסקאית וכו'). חשוב לו לראות שיש קהילות שמאלה ממנו וימינה ממנו. הוא יכול להיות סוציאליסט בהשקפה הכלכלית אבל ללא ספק ליברטריאן בתחום הפנים חרדי. הוא צריך הרבה "אמשנובים" שיעשו דברים מוזרים כדי שהעיר תשמור על מירב ההיצע. הוא חייב לצדד בקיומם של מוסדות אלטרנטיבים אבל לא חייב להזדהות עמם. הוא צריך את "חכמי לב" ואת "תורה ויראה" וגם את תשב"ר. ודווקא את כולם.
יש לו מגוון שטיבלים חסידיים שהוא אוהב, אבל הוא למד בבריסק. אולי יש לו חברים חילונים ממקום העבודה, אבל יכול להיות שהוא פרומר וסולד מקבוצות פייסבוק חרדיות. מגוון הקומבינציות הוא אינסופי כטבעה של עיר.
הוא לא חרדי-ישראלי, ולא האבניק, לא שונא ולא מחבל אין לו צורך בזהויות האלו. יש לו משפחה. יש לו עבודה. יש לו בית כנסת. הוא בוחר את מוסדות הלימוד לפי רמת הקירבה שלהם לצרכיו.
בקיצור: החרדיות אצלו היא אורח חיים ולא קהילה וממסד. לגבי ההגדרה הראשונה הוא מאוד רציני ולגבי השניה הוא קליל.
אז נכון, קשה להקים דברים עם מנטליות כזו. אבל מאידך גם לא קל לנסות לבנות שוב את אותו מודל של מנהיגים-מחנה-רועה-עדר מודל שלדעתי כבר לא רלוונטי לאוכלוסיה ענקית. אין שום טעם לקחת פרדיגמה שנואה ולשחזר אותה בסגנון חיש/האב.
הנח להם לישראל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה