הצביעות במַירָעָהּ / יחזקאל רוזנבלום

הפואנטה היא שיש כאן ציניות מהדרגה הנמוכה.

ישנו אדם חרדי מודרני.

החרדי המודרני חש עצמו חרדי.

כאדם חרדי הוא רוצה לשלוח את בנו לחיידר השכונתי.

החיידר השכונתי לא רוצה לקבל את בנו.

אין לו ברירה אלא לשלוח למקומות שסוג החינוך שונים מהחיידר השכונתי.

התוצאה: הילדים גדלים אחרת.

ואז מטיחים בו: אתה רואה! זה מה שיוצא ממודרנים. הירומו מעל העדה הרעה הזו!

---

ציבור החרדים הישראלים, שהיא קבוצה מגוונת כמובן, מבקשת להיות חלק מהחברה החרדית.

אך כקבוצה מובחנת עם צרכים לגיטימיים משלה בעיקר בתחומי החינוך, אך גם בתחומי התרבות, הצריכה, וסגנון חיים. (למשל, סיפר לי לאחרונה חבר, מעשה שהיה: הבת שלו שוחחה עם חברה, ובתוך השיחה אמרה לחברה שלה "אבא הלך לעבודה". שאלה החברה: "מה, הוא אמא?!". זה פער משמעותי בסגנון החיים.)

ככל שמדובר בערכי הליבה הרוחניים, אמונה בעיקרי האמונה, מחוייבות להלכה וחשיבות לימוד תורה, הם רוצים להישאר חלק מהחברה החרדית.

אך זורקים אותם, בועטים בהם, מפלים אותם, מדירים אותם ומדיחים אותם, מאיימים על רבנים שמעוניינים להנהיג אותם, ואחר כך גם אומרים להם: ראו מה יוצא מכם! אין לכם רבנים!

"ואם בני האדם ארורים הם לפני ה', כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבד אלהים אחרים" (שמואל א כו, יט). 

גרשוני מהסתפח = לאמר: לַך עבוד אלהים אחרים!

זו הצביעות במַירָעָהּ והציניות במלוא כיעורהּ.

אבל אנחנו לא נהיה שפופים ובוכים!

אנחנו לא ניכנע!

אנחנו נמשיך להילחם על קיומנו ועל זכות הקיום הרוחני שלנו!

"אנחנו קיימים יען כי אנחנו קיימים". (הרב אברהם רביץ ז"ל, שם, שם).

לפני עשור הקמנו, הרב בצלאל כהן ואני הקטן, את קרן קמח. השינוי הפנטסטי שהיא איפשרה, יוכל להילמד רק בעתיד. אך כבר כעת כל אחד מאיתנו חש בשינוי בביתו או אצל שכנו.

---

אך דבר אחד מעציב את רוחי:

אותם אלה שמבינים את הצורך, ושיש להם את היכולת התורנית והרוחנית להיות עמוד האש לציבור הזה בדרך החדשה הנסללת יום יום, שעה שעה, בארץ לא זרועה. שיש להם את שיעור הקומה להיות עמוד הענן המסקל את המסילה מאבני הנגף הפזורים בה לרוב, דוקא הם מפנים לו כתף קרה בשעה זו, ומעדיפים את חמימות חיקו הדביק וכפוי הטובה של המיינסטרים. לעתים תוך תירוץ שהם מעדיפים להשפיע שם, ולעתים אפילו זה לא.

והם מפספסים שליחות הסטורית המונחת לפתחם.

סופם לאכול, ללקות ולשלם.

שכן אלה שמבקשים את דברם היום, סופם שיבוזו להם.

ואלה שהם מבקשים את קרבתם, בזים להם כבר היום.

וי להאי שופרא דבלי בארעא.

להישאר בפנים ולהתאזר בסבלנות / גרשון פורוש

הרב בצלאל כהן, כבדת אותי בכך שהקדשת לי פוסט. כדרכך, אתה מצליח לתמצת ולהביע את דעתך בקיצור ובבהירות. מדובר בשאלת דרכה של החרדיות החדשה והאם פניה להפרדות מהחרדיות הישנה, נושא שיוצא לנו להביע לגביו דעות אחרות על דפי פורומים שונים.

כמוך גם אנוכי הקטן מתלבט בשאלה אופציית ההפרדות מול אופציית ההרחבה הפנימית. שני צדדים יש למטבע ההתלבטות הזו: צד אחד הוא הבעת עמדה אישית לגבי מה נכון ומועיל יותר, בעוד הצד השני הוא הוא תחזית ניטרלית לגבי העתיד. שתי זוויות הראיה הללו אינן מספקות בהכרח תשובה אחידה, אך במובן עמוק יותר קיימת אולי חפיפה מסוימת ביניהן מכיוון שציבור גדול ייטה לפעול בדרך שתמקסם את התועלת שלו. בלשון עכשווית יקראו לזה "חכמת ההמון" ובלשון חז"ל "הנח להם לישראל, אם אינם נביאים, בני נביאים הם".

הקשיים הם אמתיים: אי-קבלה למוסדות חינוך, זלזול באנשים עובדים, מחסור בתשתית חינוכית ואידאולוגית לקיומה של חברת תורה עם דרך ארץ (אני לא אוהב את הביטוי "בורגנות" בגלל הקונוטציות שלו). אבל מצד שני סוציולוגיה של חברה היא עניין מורכב ועדין שקשה להבין את יחסי הגומלין בין מרכיבים שונים שלו. תופעה שלילית עשויה להתגלות כמביאה בעקיפין לאיכות שערכה רב. דומה הדבר למערכת אקולוגית. בעבר הכחדנו מזיקים, ייבשנו ביצות, בלמנו מידבור, והתגאינו ברוח האדם שיודעת לגבור על הטבע. היום האדם למד שהתערבות והפרת איזון במערכת אקולוגית עשויות להביא לתוצאות הרסניות. 

האם אני מכוון לאסקפיזם, לרלטביזם משתק ולחוסר מעש? ממש לא. אדם צריך לפעול עם דעתו, עם שכלו ועל פי הבנתו, וכאשר הוא רואה תופעות שליליות אל לו להמלט בעליבות ובצניעות משתקת מלהתמודד ומלעשות. אם אכן יש צורך הרי שיש לחתור לטוב יותר. העניין הוא שמחד אינני משוכנע שהמצב חסר תקווה ומאידך אינני סבור שהאלטרנטיבה אפשרית.

החברה החרדית משתנה מול עינינו, והמגמה הזו מתחזקת והולכת. מגמה של יציאה לעבודה ושל יותר לימודים אקדמאיים, מגמה של מוסדות חינוך ברוח פתוחה ושל ביסוס מודל של חרדי עובד שוקבע עיתים לתורה, מגמה של יותר גיוס לצבא ושל תחושת שותפות עם העם בישראל. עדות משמעותית למגמות הללו היא הפרישה של הגרעין הקיצוני יותר בחרדיות הליטאית מתוך הבנה שהזרם המרכזי משתנה. אני צופה שמגמות אלה ימשיכו וירחיבו את גבולות הלגיטימציה של החברה החרדית.

מאידך אני מטיל ספק בהיתכנות של חברה לשמר את איכויות הליבה החרדיות אם היא תפרד במידה משמעותית מהמסה המרכזית של החברה החרדית. מההיכרות שלי במהלך השנים האחרונות עם הציבור שהוא המועמד הפוטנציאלי לחברה החרדית החדשה, נראה לי שחלק משמעותי ממנו כבר התרחק במידה ניכרת מרעיונות של שמרנות, של הסתגרות, של דקדוק הלכה ושל לימוד תורה כערך. אני מכבד ומעריך כל אדם שאינו מזדהה עם ערכי הליבה החרדיים ובוחר בדרך אחרת, אבל ניסיון ליטול את הכינוי "חרדי" וליצוק בו זהות חדשה לא יצלח. ישנם גם רבים שמחוייבים לערכים המסורתיים, כמוך, בצלאל, תלמיד חכם ואיש מעש, אבל אינני רואה מאחוריך ציבור שעשוי להתגבש לכלל חברה מלוכדת סביב קוד ערכים משותף. 

בגלל שתי התובנות הללו, האחת שאין צורך בחברה חרדית נפרדת, והשנייה שאין קיום לחברה חרדית נפרדת, אני בוחר להשאר בפנים, להלך בראש מורם בשולי המחנה, לאכול את התוך ולזרוק את הקליפה, להשלים בבית את החינוך החסר, להתאזר בסבלנות ובסלחנות, ולהוות דוגמה מבפנים שאפשר גם אחרת. להיות חלק ממסה חדשה שמשפיעה על מרכז הכובד ומאפשרת לשינויים להתרחש בהדרגה וביסודיות.

בן כרך - החרדיות האורבנית כמציאות ופתרון / דביר לרר

בעקבות הפוסט של הרב בצלאל כהן שמציג את הדילמה בין הרחבת החרדיות הקיימת להקמתה של קהילה חדשה. שאלה זו התחבטנו בה זמן רב ומעולם לא הוכרעה. במקרה כזה כדאי לשאול על השאלה - אולי באמת יש צורך בשינוי פרדיגמה כדי לעצור את הכף הקלע של רצוא ושוב? לנסות לשבור את הציר שהשאלה הזו עומדת עליו, הציר שמחייב שייכות לקהילת-על כל יכולה.

החרדיות שאחר השואה בנויה כקהילה של מדינה בתוך מדינה שמונהגת על ידי מנהיגים, אנשי חזון ועסקנים. היא קהילה והיא ממסד - וככזו היא מותירה רק שתי ברירות למי שמעוניין לשנות מעט מהתפריט הקבוע שלה: לשכנע "אותה" שאפשר להרחיב את גבולותיה או לבנות קהילה אחרת בצלמה ודמותה שמספקת את אותם צרכים.

כל זה כאשר המבנה החברתי הוא "ממסד על" שאליו אתה שייך (ישן או חדש) שהוא גם המדינה שלך וגם הקהילה שלך. מין מחנה אחיד שאמור לספק את כל צרכיך (אפשר לראות את ההתגלמות הפיזית של מחנה כזה בעיר קריית ספר).

במקומות כמו ירושלים, בית שמש ובני ברק מתחת לאפינו צומח החרדי האורבני - האיש העירוני שחי בסביבות מגוונות ואינו של אף אחד.

לא מדובר בהכרח באינדיבידואליסט - הוא אדם שמיישר קו עם כמה וכמה אילוצים חברתיים שיש לו, אבל הוא כבר לא נכס של איזו קבוצה. כמו כל אדם עירוני הוא מתמרן את דרכו בין הכוחות השונים והפראיים של העיר. ממש כמו שבן רובע הדרומי יודע להסתדר עם הכנופיות המקומיות ולנהל את העסק, ובן הרובע הצפוני מנסה לאזן בין החיים שלו לאילוצי תחרות היוקרה - כך החרדי העירוני מתמרן בין כמה סביבות ומנסה לשרוד את חיי העיר שמושכת אותו לכאן ולכאן ולמצות את האינטרסים שלו.

הקהילה שלו היא קהילה או כמה קהילות מקומיות שנחמד לו להיות בהן. המדינה שלו היא השלטון האזרחי. אין לו שייכות לשום ממסד על. הוא לא חלק מ"המחנה החרדי" ולא חלק להיפך. אבל הוא מנסה לשלם את דמי הפרוטקשן לממסדים השונים (שוב הישן והחדש הם היינו הך) לפי העניין, במס שפתיים או מס אחר. הכל לפי העניין.

הוא לא ציניקן. הוא עשוי להיות אפילו אידאליסט חריף, אבל הוא יבחר את המאבקים הקונקרטים שלו בסביבה מקומית מתוך הנחה שיצירת עולם חרדי חדש הוא בזבוז זמן ולא רלוונטי.

מאבק אחד מאוד חשוב לו. הוא רוצה להיות בן כרך ולא במחנה מאורגן. חשוב לו שיתאפשר לכל אחד (בגבולות הלגיטימציה כפי שהוא תופס אותם) להתפתח ולפתח, חשוב לו שיהיו רבוי מוסדות, רבוי רבנים. שיהיו מגוון חרדויות (מודרנית, עממית, בריסקאית וכו'). חשוב לו לראות שיש קהילות שמאלה ממנו וימינה ממנו. הוא יכול להיות סוציאליסט בהשקפה הכלכלית אבל ללא ספק ליברטריאן בתחום הפנים חרדי. הוא צריך הרבה "אמשנובים" שיעשו דברים מוזרים כדי שהעיר תשמור על מירב ההיצע. הוא חייב לצדד בקיומם של מוסדות אלטרנטיבים אבל לא חייב להזדהות עמם. הוא צריך את "חכמי לב" ואת "תורה ויראה" וגם את תשב"ר. ודווקא את כולם.

יש לו מגוון שטיבלים חסידיים שהוא אוהב, אבל הוא למד בבריסק. אולי יש לו חברים חילונים ממקום העבודה, אבל יכול להיות שהוא פרומר וסולד מקבוצות פייסבוק חרדיות. מגוון הקומבינציות הוא אינסופי כטבעה של עיר.

הוא לא חרדי-ישראלי, ולא האבניק, לא שונא ולא מחבל אין לו צורך בזהויות האלו. יש לו משפחה. יש לו עבודה. יש לו בית כנסת. הוא בוחר את מוסדות הלימוד לפי רמת הקירבה שלהם לצרכיו.

בקיצור: החרדיות אצלו היא אורח חיים ולא קהילה וממסד. לגבי ההגדרה הראשונה הוא מאוד רציני ולגבי השניה הוא קליל.

אז נכון, קשה להקים דברים עם מנטליות כזו. אבל מאידך גם לא קל לנסות לבנות שוב את אותו מודל של מנהיגים-מחנה-רועה-עדר מודל שלדעתי כבר לא רלוונטי לאוכלוסיה ענקית. אין שום טעם לקחת פרדיגמה שנואה ולשחזר אותה בסגנון חיש/האב.

הנח להם לישראל.

אין קהילה ללא הקרבה / דוד רוזנטל

דוד רוזנטל

מזה תקופה לא קצרה שאני חושב בעניין החרדים החדשים (או כל כינוי אחר המסופח להם), ואני הולך ומתגבש בנסיגה הרעיונית שלי מגיבוש מחנה רעיוני שכזה, ומשכך גם נשמטת הקרקע מגיבוש מחנה פוליטי שכזה. מאד האמנתי בו בעבר, הייתי מהנלהבים לרעיון, ולאחר מחשבה ותהיה לא קצרים אני מוצא עצמי מסכים לקביעה שאין ציבור שכזה, אין תנועה כזו.

התשתית הבסיסית לכל מחנה רעיוני, זה הנכונות להקרבה עבור קיום הרעיון. כך אנשים אשר מעוניינים להיות בחסידות מסויימת מאמצים מגבלות חברתיות כדי להיחשב חברים מן המניין. כך אנשים אשר בחרו לגור בהתנחלות או יישוב מבודד, מקבלים על עצמם חיי שגרה קשים כדי לקיים את האידאל, כך גם חרדים ליטאים ואחרים אשר כדי להיות ולהיחשב חלק מן המחנה, חיים אידאל נוקשה מסויים גם אם אינם שלמים עמו לחלוטין. עקרון זה נכון אפילו לספורטאי שבחר להתמקד בסוג ספורט מסויים, והוא חי את המחוייבות אליו גם אם מזג האוויר לא נוח לאימון, או המזון הנדרש אינו הכי טעים.

קהילה חזקה וארגון חזק דורשים הקרבה, ועבור הקרבה נדרשים ערכים אשר הפרטים מזדהים עמם.

זה בדיוק מה שאין אצל החרדים החדשים (כמובן זו הכללה, ישנם פרטים כאלה ואחרים שהנם יוצאי דופן), המכנה המשותף להם הוא לא ערכים, אלא דווקא חוסר הנכונות להסכים לחוסר הנוחות אשר דורשת קהילת המוצא שלהם. בתחילה הם "נמצאים בארון", וחיים בשולי הקהילה, ואט אט תופסים אומץ וחוברים לשוליים שנפלטו מקהילות אחרות. יחדיו הם מרגישים קהילה, ואפילו מעודדים זה את זה בלייקים או מפגשים חבריים, אך המחבר הוא אך נוחות זמנית. הנוחות שהביאה אותם לשבת יחדיו, היא גם שתפריד אותם ברגע שהתנאים ישתנו - ברגע שיהיה צורך להקריב עבור התארגנות.

התארגנות חברתית ובמיוחד התארגנות פוליטית דורשים הרבה מאמץ, יגיעה והקרבה, ושם בדיוק פוקע האינטרס המשותף שהפגיש אותם מלכתחילה. כך היה בכל ניסיונות ההתארגנות הפוליטיים עד כה, וכך בכל ניסיון להקים קהילה חדשה.

רק כאשר תתגבש מסה קריטית של אנשים בעלי ערכים חזקים, ובעלי מוטיבציה חזקה ליצור תיקון רציני, תובעני ואפילו כואב, רק אז אפשר יהיה להעמיד תשתית למשהו חדש.

אך אנשים כאלה מועטים מידי (תקנוני אם אני טועה), והרעיונות שלהם נוקשים מידי, תובעניים מידי, ומעטים נכונים להסכים להם. אינני רואה מצב ריאלי בו נוצר סחף משמעותי לכיוונים כאלה.

אי לכך ובהתאם לזאת, אין לי אלא להכיר במוגבלות המצב הקיים, שהתגבשות חדשה שכזו איננה ריאלית. החרדים החדשים יהיו לעולם פרטים המתחלפים במהירות, וכל פעם איזה פשרן אחר תופס מקומו של פשרן אחר שהלך ונמוג לו או אל החילוניות המוחלטת או אל כיוונים דתיים אלטרנטיביים.

ואדרבא, אם תמצאו שטעיתי באחת מהנחות היסוד, רק ישמח אותי הדבר.

(הועתק מפייסבוק)